תומכנים כליליים (סטנטים)
פרופסור דוד רוט
פרוצדורה צינתורית להרחבת הצרויות או חסימות בעורקי הלב (העורקים הכליליים) הומצאה על ידי רופא בשם אנדראס גרונציג בשנת 1977. להלן אציג את התפתחות הפרוצדורה באופן כרולנולוגי:
הבלון
בתחילה בוצעה הפרוצדורה על ידי בלון בלבד כלומר צנתר שבקצהו בלון מקופל (בקוטר של פחות ממילימטר אחד) היה מוחדר לעורק הכלילי וממוקם באזור ההיצרות. הבלון היה מנופח על ידי נוזל קוטרו היה גדל והוא היה מרחיב את האזור המוצר בעורק לדרגה הרצויה. לאחר מכן היה הנוזל מוצא מהבלון שהיה מתכווץ לקוטרו המקורי ומוצא מהעורק. פרוצדורה זו היתה נהוגה כטיפול בהיצרויות כליליות סמפטומטיות כלומר שגרמו לתעוקה או לאוטם שריר הלב (התקף לב). כמו כן הוכח כי כאשר מדובר באוטם חד פתיחת עורק על ידי בלון בצנתור דחוף יעילה יותר (כלומר פחות תחלואה ותמותה) מאשר הטיפול שהיה נהוג עד אז במצב של אוטם חד- המסת הקריש על ידי תרופה טרומבוליטית. מאז הפך הצנתור הדחוף לפרוצדורה המועדפת כטיפול לחידוש זרימת הדם בעורק החסום במצב של אוטם חד. עקב אכילס של פרוצדורה זו היה שעור גבוה (30%) של הצרות חוזרת של העורק באיזור שהורחב עקב התרבות תאים בלתי מבוקרת. תהליך זה התרחש במהלך השנה הראשונה לאחר הפרוצדורה.
התומכן
במהלך השנים שופרה הטכניקה הצנתורית, השיפור המשמעותי ביותר היה המצאת התומכן. התומכן הומצא בארה״ב ומאז חברות רבות בכל העולם מייצרות תומכנים. התומכן (STENT) הוא רשת מתכת בצורת גליל שצמוד (מקיף או מצפה) את הבלון. הקוטר של התומכן והבלון יחד הוא מילימטר אחד לערך. הפרוצדורה הצנתורית למעשה זהה להרחבת עורק עם בלון בלבד: הבלון והתומכן שעליו מוחדרים לאזור ההצרות בעורק הכלילי. הבלון מנופח בלחץ של 12 עד 20 אטמוספרות. הדבר גורם להרחבת האיזור המוצר בעורק והצמדת התומכן בחוזקה לדופן העורק. בשלב זה מוציאים את הבלון והעורק נותר מורחב כאשר התומכן דבוק לחלקו הפנימי ושרידי הטרשת מחוצים בין בתומכן לדופן העורק הפנימי. היתרון של תוספת התומכן לבלון על פני שימוש בבלון בלבד היה הורדת שעור ההצרות החוזרת מ 30% לכ 20%. התומכן לא הפחית שעור התקפי לב חוזרים או תמותה בהשוואה לבלון בלבד.
התומכן כאמור הפחית את שעור ההצרות החוזרת, אך היה כרוך בסיכון לסיבוך חמור- קרישת דם בתומכן שגורמת לחסימת העורק ולאוטם שריר הלב. כדי למנוע תרחיש כזה נהוג לטפל בכל אדם שעבר הרחבת עורק כלילי על ידי תומכן בשילוב של שתי תרופות נוגדות טסיות: האחת – אספירין והשניה פלביקס או אפיינט או ברילינטה. הטיפול באספירין הינו קבוע לכל החיים והטיפול בתרופה הנוספת ניתן לרוב במשך השנה הראשונה לאחר הפרוצדורה. במהלך שנה זו התומכן עובר תהליך של ציפוי על ידי תאים מדופן העורק וכך אינו חשוף יותר לזרם הדם והסכנה לקרישת דם פוחתת.
תומכן משחרר תרופה
השיפור הבא בטכניקה היה פיתוח תומכנים מצופי תרופה. מדובר בתומכן עשוי מתכת דוגמת התומכן הרגיל אך הוא מצופה בתרופה המשתחררת באטיות לדופן העורק במשך מספר שעות עד ימים מרגע סיום התקנת התומכן בעורק. התרופה מעכבת התחלקות תאים וכך מקטינה את הסיכון להצרות חוזרת בתוך התומכן מ 20% בתומכן רגיל ל 5-10% בתומכן משחרר תרופה.
מחקר ראנדומאלי גדול שפורסם בכתב העת הרפואי ניו אינגלנד בספטמבר 2016 כלל 9013 חולים שחולקו לשתי קבוצות מחציתם צונתרו ועברו הרחבת עורק כלילי עם תומכן משחרר תרופה ומחציתם צונתרו ועברו הרחבת עורק עם תומכן רגיל. המעקב נמשך כ 6 שנים. במהלכן לא היה הבדל בתמותה או בהופעת אוטם שריר הלב בין שתי הקבוצות. שעור הצנתורים החוזרים היה נמוך יותר בחולים שקיבלו תומכן משחרר תרופה וזאת בשל שעור הצרות חוזרת נמוך יותר.
תומכן מתכלה
התומכן כאמור מקטין את שעור ההצרות החוזרת בהשוואה לבלון בלבד, אולם לשם השגת מטרה זו די בתומכן שישאר בעורק למספר חודשים. התומכנים שימוש כיום עשויים ממתכת ולכן נשארים בעורק למשך כל החיים. לפיכך נמצאים בפיתוח תומכנים מחומרים מתכלים. הרעיון הוא שהתומכן יוחדר לעורק ימלא את תפקידו במשך 3-4 חודשים ואז כשאין יותר צורך בו ילך ויעלם בהדרגה. תומכנים כאלה נמצאים בשלבי ניסוי ועדיין לא ברור אם אמנם יש להם יתרון אמיתי על התומכנים השגרתיים.