שוקולד ומחלת לב

שוקולד קיבל חשיפה תקשורתית גבוהה בשנים האחרונות בשל האמונה כי הוא מועיל בריאותית ובמיוחד ללב. אמונה זו מתבססת על כך שפולי הקקאו, מהם מכינים את השוקולד, מכילים חומרים הקרואים פלאבאנואידים. חומרים אלה משמשים בצמח כנוגדי חמצון וכמגנים מרעלים. כיון שתהליכי חמצון קיימים גם בגופנו וחלקם מזיקים (כולסטרול מחומצן, למשל,גורם נזק תאי האנדותל המצפים את דופן העורק הפנימית ומשתף ביצירת הרובד הטרשתי בדופן העורק) ההנחה היא כי נוגדי חמצון דוגמת הפלאבאנואידים שבשוקולד יגנו על גופנו במידה ונאכל מזון עשיר בהם. נמצא כי הפלאבאנולים שבשוקולד מורידים את הנטיה לקרישת דם, משפרים תפקוד תאי האנדותל ופועלים נגד דלקת, לכל התהליכים הללו פוטנציאל להקטין את הסיכון להתפתחות טרשת עורקים. לא כל סוגי השוקולד עשירים בפלאבאנולים. לפלאבאנולים טעם חריף-וזה הטעם הטבעי של פולי הקקאו. בתהליך יצור השוקולד, פאלבאנולים הולכים לאיבוד והטעם החריף נחלש. ככל ששוקולד מכיל יותר קקאו ופחות תוספים זרים כמו סוכר ושומן, הוא עשיר יותר בפאלבאנולים. כלומר לרוב שוקולד מריר, המכיל אחוז גבוה יותר של קקאו משוקולד חלב, יכיל יותר פאלבאנולים. חמאת הקקאו מכילה שומן, אך שומן זה ברובו בלתי רווי (כמו רוב השמנים הצמחיים) ולכן אינו מזיק כמו שומן מן החי. יש לציין כי פלאבאנולים מצויים גם במזונות אחרים כגון: בוטנים, תפוחים, בצל, תה ויין אדום.

עד כאן התאוריה. כלומר הבסיס לאמונה או לסברה כי השוקולד מועיל לבריאות. אך האם יש הוכחות שאכן כך הדבר?

הוכחה חד משמעית לתועלת בשוקולד (או כל תרופה או פעולה רפואית), כלומר הוכחה לקשר סיבתי בין שוקולד לתועלת בריאותית עשויה להתקבל רק ממחקרים אקראיים: מחלקים את קבוצת המחקר (נאמר 1000 אנשים) לשתי קבוצות (בכל אחת 500) החלוקה נעשית באופן אקראי, כלומר הגרלה, כך גדול הסיכוי ששתי הקבוצות יהיו שוות בכל הפרמטרים (מספר שווה של נשים, גיל ממוצע שווה, מספר שווה של חולי סכרת, מעשנים, בעלי לחץ דם גבוה וכו) וכעת לאחת הקבוצות נותנים את התרופה (למשל השוקולד) ולקבוצה השניה אינבו (פלסבו-תרופת דמה). כיון שהקבוצות שוות מבחינת כל הפרמטרים פרט להתערבות המחקרית הרי שלאחר תקופת זמן ניתן יהיה לבחון לפי מדדים שנקבעו מראש האם ההתערבות, כלומר התרופה, מועילה או לא.

למרבה הצער התועלת הבריאותית שבשוקולד לא נבחנה בשום מחקר מסוג זה. כלומר נכון להיום אין הוכחה חד משמעית ששוקולד מועיל בריאותית (הדבר נכון גם לגבי ייו אדום וגם לגבי קפה).

אבל בכל זאת יש מחקרים רפואיים אפידמיולוגיים שבדקו את התועלת בשוקולד. חסרונם של מחקרים אלה שאינם יכולים להצביע על קשר סיבתי בין מתרופה הנבדקת (במקרה זה השוקולד) ובין המחלה (למשל מחלת לב כלילית). הם יכולים להצביע על קשר נסיבתי (אסוציאציה) בלבד. כיון שבמחקר מסוג זה לא שולטים החוקרים בכל הפרמטרים, לא ודאי שההבדלים שנצפים בין הקבוצות נובעים דוקא ממושא המחקר.

מספר מחקרים אפידמיולוגים כנ”ל הראו קשר נסיבתי בין צריכת שוקולד לירידה בתחלואה:

מחקר שוודי כלל 1169 אנשים שלקו באוטם לבבי (התקף לב). באשפוז ובמהלך השנה שלאחר מכן הם נשאלו לגבי צריכת השוקולד שלהם. התוצאות היו שככל שצריכת השוקולד היתה גדולה יותר, התמותה בעקבות האוטם היתה נמוכה יותר.

בשנת 2011 פורסמה בעיתון הרפואי הבריטי (BMJ) סקירה של המחקרים העוסקים בשוקולד ומחלות לב. הם ציינו כי לא מצאו מחקרים אקראיים בנושא. המחקרים שנמצאו מראים כי צריכת שוקולד קשורה נסיבתית לירידה בתחלואה קרדיווסקולרית (לב וכלי דם).

מחקר שפורסם בעיתון של האגודה האמריקנית לרפואה (JAMA) ב 2012 הפיץ שאלונים בקרב 1017 נבדקים והראה באופן מפתיע, כי צריכת שוקולד גבוהה היתה קשורה ב MBI נמוך יותר! כלומר שלא כצפוי צרכני השוקולד היו רזים יותר מאלה שלא צרכו שוקולד. סביר להניח כי סך הקלוריות שצרכו חובבי השוקולד ביממה היתה קטנה מאשר סך הקלוריות שצרכו אלה שלא אכלו שוקולד.

מאמר שפורסם בעיתון הרפואי של ניו אנגלד (NEJM) ב 2012 ביקש לבדוק האם שוקולד משפר תפקוד קוגניטיבי. לשם כך נבדק- ב 22 מדינות- הקשר בין צריכת שוקולד הממוצעת לאדם למספר זוכי פרס נובל (ביחס לגודל האוכלוסיה) באותה מדינה. נמצא קשר חיובי בין צריכת שוקולד ומספר זוכי פרס נובל: ככל שצריכת השוקולד היתה גבוהה יותר היו יותר זוכי נובל באותה מדינה. אך שוב, מסובר בקשר נסיבתי בלבד. בהחלט יתכן שהסיבה ליותר זוכי נובל נובעת מגורם אחר ולא מצריכת שוקולד.

במאי 2017 פורסם בכתב העת הבריטי HEART מחקר שהתבסס על 55,502 נשאלים, מעט יותר ממחציתם נשים. המשתתפים מלאו שאלונים שכללו שאלות בנוגע לכמות השוקולד שצרכו. המעקב נמשך 13.5 שנים בממוצע. נמצא קשר הפוך בין כמות השוקולד הנצרך לבין הסיכון להתפתחות הפרעת קצב לב מסוג פרפור פרוזדורים. בהשוואה למשתתפים שצרכו פחות ממנת שוקולד אחת בחודש, אלא שדווחו כי צרכו עד 3 מנות בחודש הראו ירידה של 10% בסיכון לפרפור פרוזדורים, אלה שצרכו מנת שוקולד אחת בשבוע הראו ירידה של 17% בסיכון ואילו אלה שצרכו 2 עד 6 מנות שוקולד בשבוע הראו סיכון הנמוך ב 20% לפרפור פרוזדורים. מנת שוקולד הוגדרה כאונקיה אחת כלומר 28.35 גרם.   המחברים הסיקו כי הממצאים מצביעים על קשר נסיבתי בין כמות השוקולד הנאכל לבין ירידה בסיכון לפרפור פרוזדורים, אך ציינו כי מחקר מעין זה אינו מסוגל להוכיח קשר סיבתי

לסיכום: אין הוכחה לקשר סיבתי בין שוקולד לתועלת בריאותית, ולא ניתן להסיק ששוקולד מועיל מבחינה לבבית או שיכלית. (התמוכין לתועלת הבריאותית שבצריכת יין נובעת מאותו סוג מחקרים, לכן אותה מסקנה תקפה גם לגבי יין אדום). בכל זאת ניתן להנות משוקולד ללא תחושת רגשי אשם, אם הוא נצרך במידה, וכחלק מתזונה מאוזנת ובריאה.